יש לכם בן משפחה המתמודד עם הפרעה נפשית?

בכל משבר לאומי חריג, תהא זו מגיפה בינלאומית או חלילה מלחמה או שבר כלכלי, למשפחה של המטופל תפקיד משמעותי במיוחד. ראשית, ואולי הכי חשוב, בני המשפחה מבטיחים שהמתמודד לא לבד במשבר, שיש לו גב ומשענת. פעמים רבות על בני המשפחה לוודא (בעדינות) שהמתמודד מודע לכללי בטיחות הכרחיים, ומציית להם, שכן הם אלה שנדרשים לתווך למתמודד את המציאות החיצונית. חשוב לדעת: בעתות משבר דוגמת הקורונה, קל מאוד למתמודדים "לפול בין הכיסאות", להפסיק מעקב פסיכיאטרי ואף טיפול תרופתי. הפסקה זו, בתוספת הסטרס שמצב החירום גורם, עלולה להוביל מטופלים ליציאה מאיזון נפשי, עד לכדי צורך באשפוז! דווקא בעתות משבר, חשוב שבעתיים להקפיד על שגרת טיפול ומעקב – ולכם בני המשפחה עשוי להיות תפקיד מאוד חשוב בשמירת הרצף הטיפולי!

דיכאון הינה מחלה מאוד שכיחה הפוגעת בכ-15% מהאוכלוסייה. הציבור נוטה לקרוא לתופעה "דיכאון קליני" אך השם הרפואי הוא "דיכאון מג'ורי", והוא זה שמבדיל בין מחלת הדיכאון לבין נפילות מצב רוח טבעיות שיש לעתים לכולנו. דיכאון מג'ורי הוא לא "דיכי" שמופיע ליום או יומיים וחולף. זו הפרעה הנמשכת שבועיים לפחות (ובדרך כלל הרבה יותר), המתאפיינת בעצבות, באבדן היכולת ליהנות מדברים, בשינויים בשינה ובתיאבון, בתחושת חוסר ערך ואשמה, בפגיעה בריכוז ובקושי לקבל החלטות, באיטיות מוטורית או באי שקט ניכר, בחוסר אנרגיה עד מותשות מתמדת – ולפעמים גם במחשבות על מוות ואף בתוכניות להתאבד. אם אתם שמים לב שיקירכם מסתגר, חסר חשק, נראה עצוב, מתקשה לישון ולאכול (או שישן ואוכל הרבה יותר מהרגיל), חשוב לדבר עמו, לברר ולשאול בלי חשש, לשלומו. לפעמים "לא נעים לנו ", אבל אז אנחנו משאירים את האדם הסובל לבד עם מצוקתו. לכן חשוב לפתוח מרחב שיח, בעדינות ובזהירות, ולהבהיר שאתם בני המשפחה נמצאים שם עבור יקירכם, ושהוא לא ייאלץ להתמודד לבד. כמובן שאם המצב מתמשך וחמור, אינכם צריכים לתמוך בבן המשפחה לבד, וניתן לפנות עמו או להפנותו לעזרה מקצועית. חשוב לזכור: דיכאון היא מחלה קשה, ואף מסוכנת, אבל היא ברת טיפול! וטיפול עשוי להציל חיים.

בהחלט כן! לא כל מי שבדיכאון נכנס למיטה ולא יוצא ממנה כל היום. בהחלט יש כאלה הממשיכים לעבוד ולבצע את מטלות הבית כרגיל, גם שהם מדוכאים. אלא שהם מאבדים את שמחת החיים, ופועלים על אוטומט, בלי ליהנות מדבר ולפעמים בסבל גדול. גם זה דיכאון לכל דבר.

בהחלט כן! יש אנשים הסובלים מדיכאון אף שאינם מתלוננים על עצבות, במיוחד בני הגיל השלישי. אז מה כן? הם מפסיקים ליהנות מדברים שבעבר אהבו. אז אם לסבתם פתאום לא מתחשק לראות את הנכדים, אם הפסיקה ללכת לחוג שאהבה או שאינה נהנית לבשל, בהחלט ייתכן שמדובר בדיכאון, גם אם היא מדווחת שאינה עצובה.

תקופות החגים מאתגרות את כולנו, אך עלולות להיות מורכבות במיוחד עבור בני משפחה הסובלים מדיכאון. הסטרס הכרוך במפגש עם אחרים, היציאה משגרה, הצורך "להעמיד פנים שהכול בסדר", לשמוח בשעה שמרגישים רע מבפנים – כל אלה מאוד מקשים על האדם המתמודד עם דיכאון. מה ניתן לעשות? ראשית לא ללחוץ. בהחלט מומלץ לעודד את בן המשפחה להשתתף עם יתר הקרובים באירועי החג, אך יש לפעול בעדינות וברגישות ולשים לב שהעידוד לא הופך ללחץ. זה קשה וכואב, אבל לפעמים צריך לכבד החלטה של בן משפחה הבוחר שלא להגיע למפגש משפחתי. במפגש עצמו יש לשים לב שתשומת הלב לא ממוקדת בלעדית בבן המשפחה המתמודד, באורח שעלול להיחוות כפולשני וחודר לפרטיות. יש גבול עדין בין לשאול, להתעניין ולתמוך לבין לחטט ולפצוע. והכי חשוב – יש להראות לבן המשפחה שגם כאשר הוא מדוכדך, הוא עדיין אותו אדם אהוב, שאתם חפצים ביקרו. חשוב "לשדר" לבן המשפחה שאתם מתייחסים ברצינות למצבו ודואגים לו, אך לא מאבדים לרגע את התקווה ואת האמונה שהוא ייצא מהמשבר, גם בעזרתכם.

ראשית כדאי מאוד לפנות למרפאה שבה בן משפחתך מטופל, בשיתוף עמו. פעמים רבות המרפאה ערוכה לספק הסברים, מידע ואף תמיכה נוספת לבני המשפחה. אבל גם אם בן משפחתך מסרב לשתפכם במידע ואינו רוצה שתתלוו אליו למרפאה (וזו זכותו, למעט במקרים חריגים) – יש לכם, בני המשפחה, לאן לפנות. על מנת להקל על משפחות של מתמודדים, הקים משרד הבריאות מרכזי ייעוץ למשפחות המספקים מידע ותמיכה באמצעות ייעוץ פרטני וקבוצתי, הרצאות וסדנאות. מטרת מרכזי הייעוץ היא לתמוך בבני המשפחה של אנשים עם מוגבלות נפשית, לסייע ולתווך ברצף בין הטיפול והשיקום, ולעזור בבניית תכנית שיקומית יעילה עבור בן המשפחה. ניתן לקבל גם ייעוץ משפטי בנוגע לאפוטרופסות, זכאות לקצבאות ולשירותי שיקום ועוד. חשוב לדעת שיש גם שירות ייחודי לאוכלוסיות ספציפיות כגון החברה החרדית, דוברי רוסית, דוברי אמהרית והחברה הערבית. השירות חינם לחלוטין! אז אל תהססו וכנסו לאתר משרד הבריאות בו מופיעה רשימה של המרכזים. המדיניות שלהם היא של "דלת פתוחה" כך שהפנייה למרכז הייעוץ הינה ישירה וכל שעליכם לעשות הוא – להתקשר! ואגב – חיפוש מהיר באינטרנט יראה לכם כמה אתם לא לבד: לצד המרכזים של משרד הבריאות פועלות עמותות של בני משפחה וארגונים רבים אחרים ששמו להם למטרה לסייע ולחזק את משפחות המתמודדים. כמובן שבלי קשר למרכזי סיוע אלה, כל בן משפחה של מתמודד שנקלע למצוקה נפשית בעצמו, רשאי לפנות לקופתו ולבקש טיפול מתאים.

המהלך הטבעי של רבות מההפרעות הנפשיות הוא מהלך של "עליות וירידות". פעמים רבות החמרה במצב תיגרם בהקשר זמנים- מה הכוונה להקשר זמנים? לטריגר, גורם מסוים שתורם להרעה במצב הנפשי. גורם זה יכול להיות חוזר - לדוגמה פרידות מבן או בת זוג שמובילות פעם אחר פעם למשבר. גם הפסקה של טיפול תרופתי ומעקב פסיכיאטרי הם גורמים שכיחים מאוד ליציאה מאיזון של מטופלים רבים, ובהקשר זה ברור מדוע פסיכיאטרים ממליצים להקפיד על נטילה סדירה ועקבית של הטיפול התרופתי. חשוב גם לדעת שלפעמים לא מזהים גורם ברור שתורם להחמרה במצב – זה פשוט קורה כחלק ממהלך המחלה. אז מה בכל זאת הם הסימנים המקדימים שמרמזים על החמרה אפשרית במצב? ומה ניתן לעשות?

הנה מספר אפשרויות:

1. יציאה משגרה: אם בן המשפחה המתמודד מפסיק פתאום ללכת לעבודה, למסגרת הלימודית או השיקומית, חשוב לנסות לברר עמו מדוע ומה קרה. חשוב לנסות לסייע לו לחזור לפעילויות שנפסקו.
2. שינוי בשינה: השינה היא מדד מאוד רגיש להפרעות נפשיות רבות - מטופלים במאניה או פסיכוזה לרוב יצמצמו שעות שינה בשלב מאוד מוקדם של יציאתם מאיזון, אף לפני שמופיעים תסמינים נוספים. גם במטופלים עם החמרה דכאונית או חרדתית שכיח שינוי מוקדם בתבנית השינה. אם הבחנתם בשינוי זה אצל בן משפחתכם המתמודד, נסו לברר עמו אם דבר מה השתנה. האם משהו מטריד אותו? האם חלילה הוא עושה שימוש בחומרים ממכרים או אם הפסיק את נטילת תרופותיו. אם השינוי בשינה מתמשך– עודדו את יקירכם לפנות לרופא המטפל.
3. שינוי התנהגותי: אם חל שינוי משמעותי בהתנהגות של יקירכם – כל שינוי – חשוב לשים לכך לב. לדוגמא: חשדנות יתרה והסתגרות, דיבור שמשתנה והופך מהיר או איטי באורח בולט, או לא קוהרנטי ולא מובן. שימו לב גם לעצבנות ונטייה להתרגז בקלות, שינוי בתבניות אכילה ושתיה, שוטטות ברחובות וכו'. כמו בדוגמה של השינה, גם כאן, מומלץ לנסות לברר בעדינות עם המתמודד מה עומד מאחורי השינוי, ולעודדו לפנות לעזרה רפואית אם השינוי מתמשך.

חשוב מאוד להבין שפעמים רבות ההפרעה הנפשית פוגמת באורח משמעותי ביכולתו של המתמודד לתפקד בעבודה, בלימודים ואף בבית – ושהציפייה של בני המשפחה ש"יחזור לעצמו" ולפעילות מקסימלית איננה ריאלית. "דחיפה" אגרסיבית מדי של המטופל לבצע דברים שהוא אינו מסוגל להם, עלולה לייצר מתח וחיכוכים במשפחה, להותיר את יקירכם עם תחושת כישלון מיותרת, ואתכם עם תחושות תסכול וכאב. מומלץ להתייעץ עם מטפליו של יקירכם ועם צוות השיקום שלו, ולנסות להציב מטרות תפקודיות מציאותיות, שיהיו מקובלות גם על המטופל. כדאי לנסות ולעודד את יקירכם לכיוון תפקודי זה בעדינות ותוך התייחסות לקשייו. זכרו שלא ניתן להכריח אדם שלא רוצה להשתקם לעלות על מסלול שיקומי. לכן עשו מה שאתם יכולים, הכווינו, הציעו תמיכה, עזרה ועידוד – אך דעו: בסופו של דבר העבודה בפועל יכולה להיעשות רק בידי יקירכם המטופל.

שאלה זו מעסיקה בני משפחה רבים – מה עושים כאשר בן משפחה מסרב לשתף אותכם בטיפול. חשוב לדעת שבמרבית המקרים זו זכותו של יקירכם, וחשוב לשמור על זכות זו. גם אם אתם מאוד סקרנים לדעת "מה אמר הרופא בפגישה האחרונה", יכול יקירכם לסרב לשתף אתכם במידע זה או אחר, ועל הרופא נאסר לדווח לכם דבר ללא הסכמת המטופל. עם זאת זכרו שחובת הסודיות היא מהצד של הרופא כלפיכם ולא לכיוון ההפוך. היינו, אם יש לכם דיווח חשוב שעליכם להעביר לרופא – זכותכם המלאה לעשות זאת (למשל מידע על כך שבן המשפחה הפסיק נטילת תרופות, עושה שימוש בסמים או מתנהג באורח מסוכן וכו'), דעו שפעמים רבות, ניתן להגיע להסכמות עם יקירכם בדרך של פשרה. הציעו לו לדוגמה שתתלוו אליו לביקור אצל הרופא במקום לדרוש ממנו דיווח מיד כשיוצא מהפגישה. הבטיחו לו - ונסו לעמוד בהבטחה זו - שתמיד תהיו גלויים וכנים עמו – ולא תנסו ליצור קשר עם מטפליו "מאחורי גבו". תנו לו להחליט על מידת השיתוף שלכם, וכבדו את החלטתו. כמובן שבמקרים בהם בן משפחתכם לא יכול לדאוג לצרכיו הבסיסיים – הכלכליים או הגופניים, ניתן לפנות לייעוץ משפטי ולשקול צורך באפוטרופסות.